Chassidus.org

Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links

הלכות זכיה ומתנה פרק ד

א) המקבל את המתנה וזכה בה, ואחר שבאה לידו והוא שותק חזר בו, ואמר איני רוצה בה, או איני מקבלה, או הרי היא בטילה, או שאמר מום זה נראה לי בה, לא אמר כלום, וכשם שאין הנותן יכול לחזור בו כך המקבל אינו יכול לחזור בו אחר שזכה, מתנה זו שאמר המקבל איני רוצה בה אחר שבאת לידו הרי היא הפקר וכל הקודם בה זכה בה שהרי הפקירה המקבל אחר שזכה בה, אבל אם היה צווח מעיקרו לא קנה המקבל וחוזרת לבעלים הראשונים.

ב) המזכה לחבירו במתנה על ידי אחר כיון שהחזיק בה אחר כגון שמשך המטלטלין או הגיע שטר הקרקע לידו או החזיק בקרקע זכה חבירו אף על פי שלא הגיע המתנה לידו ואין הנותן יכול לחזור בו, אבל המקבל ידו על העליונה אם רצה מקבל אם לא רצה אינו מקבל שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו וזכות הוא שתנתן לו מתנה אם ירצה, אבל אם לא ירצה אין נותנין מתנה לאדם בעל כרחו.

ג) זיכה לו על ידי אחר וכששמע המקבל שתק ואחר כך צווח ואמר איני מקבלה, הרי זה ספק אם זה ששתק כבר רצה וזה שחזר וצווח חזר בו, או ששתק מפני שעדיין לא הגיע לידו כלום וזה שצווח הוכיח סופו על תחלתו, לפיכך אם קדם אחר וזכה בה לעצמו אין מוציאין מידו, שמא המקבל זכה וכיון שאמר איני רוצה בה הרי הפקירה כמו שביארנו, וזה שקדם ולקחה מן ההפקר זכה, ואם חזרו הבעלים הראשונים ותפשוה מיד זה שקדם וזכה בה אין מוציאין אותה מידם, שמא המקבל לא זכה וכיון שאמר איני רוצה הוכיח סופו על תחלתו ולא קנה אותה וברשות בעלים הראשונים היא קיימת עדיין.

ד) ראובן שרצה ליתן מאה דינרין לשמעון ושלח לו המאה על ידי לוי, אם אמר לו זכה במאה זוז לשמעון, או תן מאה זוז לשמעון אינו יכול לחזור בו, אבל אם אמר לו הולך מאה זוז לשמעון יכול לחזור בו עד שיגיע המאה ליד שמעון.

ה) הלך לוי במאה זוז שנשתלחו עמו להוליכן לשמעון, ובקש שמעון ולא מצאהו יחזיר לראובן, מת שמעון בחיי ראובן יחזיר לראובן או ליורשיו, מת ראובן בחיי שמעון יתן המאה לשמעון או ליורשיו שמצוה לקיים דברי המת ואף על פי שאמר הדברים והוא בריא, שהרי המאה בידו של שליח עדיין.

ו) אין אדם זוכה במתנה לחבירו עד שיהיה הזוכה גדול ובן דעת, ואחד איש ואחד אשה ואפילו אשת איש ועבד ושפחה, אבל הגוי אינו זוכה הואיל ואין ראוי לשליחות לעולם כך אינו זוכה לישראל, וכשם שאין ישראל נעשה שליח לגוי כך אינו זוכה לגוי.

ז) קטן שנותנין לו צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים, פחות מזה לא זכה לעצמו ולא לאחרים, וכן השוטה אינו זוכה לא לו ולא לאחרים, והמזכה לשוטה על ידי בן דעת זכה, אבל החרש זוכה לעצמו כמו שביארנו בהלכות גזילה.

ח) זכין לקטן אפילו בן יום אחד, ולגדול בין בפניו בין שלא בפניו, וחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו אף על פי שאינו עומד שם כיון שהגיע המתנה לחצירו כאילו זכה בה אחר.

ט) במה דברים אמורים בחצר המשתמרת אבל בחצר שאינה משתמרת כגון שדהו וחורבתו עד שיהיה עומד בצדה ויאמר זכתה לי שדי, וכן ארבע אמות של אדם שהוא עומד בצדן קונין לו בסימטא או בצדי רשות הרבים או בחצר שאין לה בעלים, אבל ברשות הרבים או בשדה חבירו אינו זוכה עד שיגיע מתנה לידו, וקטנה תזכה לה חצרה וארבע אמות שלה, אבל הקטן אינו זוכה עד שתגיע מתנה לידו או עד שיזכה לו אחר.

י) המתנה כגט שאין אדם יכול למסור דברים לשליח, כיצד אמר לשלשה אמרו לפלוני ופלוני שיכתבו ויחתמו בשטר מתנה ויתנוה לפלוני אין זה כלום, ואם אמרו לאותן העדים וכתבו ונתנו למקבל לא קנה, וכן אם אמר לשנים כתבו וחתמו בשטר מתנה ותנוהו לפלוני אינן יכולין לומר לסופר לכתוב אלא הן עצמן כותבין כמו בגט.

יא) הכותב בשטר נתתי שדה פלונית לפלוני, או שכתב נתתיה לו או הרי היא שלו, הרי זוכה בה כשיגיע השטר לידו, אבל אם כתב בשטר אתננה לו, אף על פי שהעידו עליו העדים, לא זכה המקבל עד שיאמר לעדים כתבו שטר מתנה ותנו לו וכותבין ונותנין לו, שאין המקבל זוכה עד שיגיע שטר המתנה לידו או עד שיזכה לו בו על ידי אחרים כמו שביארנו.

יב) האומר נתתי שדה פלונית לפלוני והוא אומר לא נתן לי, חוששין שמא זיכה לו על ידי אחר, אבל אם אמר כתבתי ונתתי לו והוא אומר לא כתב ולא נתן לי, אם המקבל מתנה הוא שאמר כן, הודאת בעל דין כמאה עדים הוא והנותן אוכל פירות שדהו, ואם בן המקבל הוא שאמר לא נתת לאבי שדה זו והוא אומר כתבתי ונתתי לו, מניחין את הפירות על ידי שליש עד שיודע הדבר היאך הוא.

יג) מקבל מתנה שטען ואמר זו שתחת ידי אינה מתנה בידי אלא שומר אני עליה וכיוצא בו, או שאמר בטילה היתה מתחלתה לפי שלא קבלתיה או בעל כרחי באונס או בטעות וכיוצא בדברים אלו דבריו קיימין, ונשבע על זה שבועת היסת ותחזור לבעליה.

יד) טען הנותן ואמר שומר אתה עליה או שאמר שלא מדעתי נתתיה או גזולה היא בידך וזה אומר אתה נתת לי, נשבע המקבל שבועת היסת ונפטר.

---

הלכות זכיה ומתנה פרק ה

א) הנותן מתנה בין בריא בין חולה צריך שתהיה גלויה ומפורסמת, אמר לעדים כתבו בסתר ותנו לו אינה כלום, שזה מערים כדי לאבד ממון אחרים שיחזור וימכור אחר שיתן.

ב) לפיכך כל שטר מתנת קרקע שאין כתוב בו ואמר לנו פלוני הנותן שבו בשווקים וברחובות וכתבו לו מתנה גלויה ומפורסמת וכיוצא בענינים אלו חוששין לה שמא מתנה מסותרת היא ולא זכה המקבל.

ג) הכותב שתי מתנות על שדה אחת הראשונה מסותרת והאחרונה גלויה ומפורסמת אחרון קנה ואפילו היתה הראשונה סתם ואין בה לא ענין סתירה ולא ענין גילוי אלא מתנה סתם האחרון קנה.

ד) כבר ביארנו שהמוסר מודעה ואחר כך נתן המתנה בטילה אף על פי שאין זה אונס, שאין הולכין במתנה אלא אחר דעת הנותן, הואיל וגילה דעתו שאינו רוצה בה מתנתו בטילה, לפיכך מי שהיו הדברים מוכיחין שאין דעתו ליתן מתנה זו אפילו שנתנה מתנה גלויה ונמצאת שנתנה מקודם מתנה מסותרת הרי שתי המתנות בטלות, הראשונה מפני שהיא מסותרת, והשניה מפני שהדבר מוכיח שאינו רוצה והרי קדמה זו המתנה שנמצאה כמו מודעה לה.

ה) מעשה באחד שרצה לישא אשה אמרה לו איני נשאת לך עד שתכתוב לי כל נכסיך, שמע בנו הגדול וצווח על שמניחו ריקן, אמר לעדים לכו והחבאו וכתבו לו כל נכסי במתנה, ואחר כך כתב לה כל נכסיו ונשאה, ובא מעשה לפני חכמים ואמרו הבן לא קנה והאשה לא קנתה, שהרי לא ברצונו כתב לה וכאנוס בדבר הוא, שהרי גילה דעתו במתנה הראשונה אף על פי שהיא בטילה מפני שהיא מסותרת, וכן כל כיוצא בענינים אלו.

ו) שני שטרות שזמנן ביום אחד והן כתובין על שדה אחת בין במכר בין במתנה, אם דרך אנשי המקום לכתוב שעות כל הקודם זכה, ואם אין דרך המקום לכתוב שעות הרי הדבר מסור לדיינים, כל שדעתם נוטה להעמיד שדה זו בידו יעמידו.

ז) במה דברים אמורים בשטר שאין בו קנין אלא קנה שדה זו בשטר זה, שאין אנו יודעין מי הוא משניהם שהגיע שטרו לידו תחלה, אבל אם היה בכל שטר מהן קנין כל שקדם לו הקנין זכה וישאלו העדים, וכן אם היו שם עדים שזה הגיע לידו שטר מתנתו תחלה קנה הראשון.

ח) שני שטרות היוצאים על שדה אחת בשם קונה אחד ואין זמנם שוה, אם היה שטר אחד מכר ואחד מתנה, אם היה השטר הראשון מתנה והשני שאחריו מכר לא בטל האחרון את הראשון, שיש לומר להוסיף לו אחריות חזר וכתב בשם מכר, אף על פי שלא היה כותב שם אחריות שאחריות טעות סופר הוא, וכן אם הראשון מכר והשני מתנה קנה השדה מזמן ראשון, שלא כתב לו שטר מתנה אלא ליפות כחו ומשום דין בן המצר.

ט) היו שני השטרות במכר או שניהם במתנה, אם הוסיף בשני כלום הרי הראשון קיים שלא כתב השני אלא מפני התוספת, ואם לא הוסיף ביטל שטר שני את הראשון ואין לו אחריות אלא מזמן השני, לפיכך כל הפירות שאכל הלוקח מזמן ראשון עד לזמן שני מחזיר אותם, ואם היה על אותה שדה חוק למלך בכל שנה, הנותן או המוכר נותן אותו החוק עד זמן השטר השני.

---

הלכות זכיה ומתנה פרק ו

א) לעולם אומדין דעת הנותן, אם היו הדברים מראין סוף דעתו עושין על פי האומד אף על פי שלא פירש, כיצד מי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת וכתב כל נכסיו לאחר מתנה גלויה גמורה ואחר כך בא בנו אין מתנתו קיימת, שהדברים מוכיחין שאילו ידע שבנו קיים לא היה נותן כל נכסיו, לפיכך אם שייר מנכסיו כל שהוא בין קרקע בין במטלטלין מתנתו קיימת.

ב) וכן הכותב כל נכסיו מתנה לאחד מבניו בין שהיה בריא בין שהיה שכיב מרע, אפילו היה בן קטן המוטל בעריסה לא עשהו אלא אפוטרופוס, והרי הוא בכל הנכסים כאחד מאחיו, אומדן דעת הוא שלא נתכוון אלא להיות אחיו נשמעין לו, ואם שייר כל שהוא בין קרקע בין במטלטלין זכה הבן במתנה.

ג) במה דברים אמורים שכתב לבן בין הבנים אבל אם כתב כל נכסיו לבן בין הבנות או לבת בין הבנות או לאחד מן היורשין בין שאר היורשין, אף על פי שלא שייר כלום מתנתו קיימת.

ד) וכן הכותב כל נכסיו לאשתו בין בריא בין שכיב מרע אף על פי שקנו מידו לא עשאה אלא אפוטרופא על יורשיו, בין שהיו יורשי בניו ממנה או מאשה אחרת או אחיו או שאר יורשיו, ואם שייר כל שהוא בין קרקע בין מטלטלין קנתה כל שכתב לה.

ה) במה דברים אמורים בנשואה אבל אם כתב כל נכסיו לאשתו ארוסה או לגרושה אף על פי שלא שייר כלום הרי היא כשאר בני אדם ומתנתו קיימת.

ו) הכותב כל נכסיו לאחד מבניו ולאחר, זה האחר קנה חצי הנכסים במתנה, ונשאר החצי לבניו, והבן שנתנו לו אפוטרופוס מינהו על שאר אחיו.

ז) וכן אם כתב כל נכסיו לאשתו ולאחר, זה האחר קנה מחצה ואשתו אפוטרופא על מחצה.

ח) כל אשה שקנתה כל נכסי בעלה במתנה, אבדה כתובתה ותקרע, לפיכך אם יצא שטר חוב עליו והלכו כל הנכסים בחובו שקדם המתנה תשאר היא בלא כלום ולא תקח בכתובתה שקדמה החוב, שאומדן דעת הוא שבהנאה שבאה לה בשמועה זו שכתב לה כל נכסיו אבדה כל זכות שיש לה בנכסים חוץ ממתנה זו.

ט) וכן הכותב נכסיו לבניו בין זכרים בין נקבות בין בריא בין שכיב מרע וכתב לאשתו עמהן קרקע כל שהוא, הואיל ועשה אותה שותף בין הבנים ולא מחתה אבדה כתובתה ואינה טורפת מנכסים אלו כלום, אבל מנכסיו שיבואו לו אחר אלו נוטלת מהן כתובתה.

י) כתב לה עמהן מטלטלין בלבד או ששייר לעצמו קרקע כל שהוא, כתובתה קיימת, ותקנת הגאונים היא שאפילו שייר מטלטלים כל שהוא, שהרי היא אומרת ממה ששייר אני גובה ומתוך שתרד למה ששייר תרד לשאר נכסים ותטרוף.

יא) הכותב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו חלק עמהן, ומת אחד מן הבנים בחיי אביו, הרי זו תגבה כתובתה מחלק זה שמת, שלא אבדה כתובתה אלא מלטרוף מהן.

יב) הרוצה להנשא וכתבה כל נכסיה בין לבנה בין לאחר, ואחר כך נשאת ונתגרשה או שמת בעלה, מתנתה בטילה שזו מברחת היא ולא כתבה כל נכסיה אלא להבריח מבעלה שלא יירשנה, וכשתהיה צריכה להן יחזרו לה, לפיכך אם מתה היא בחיי בעלה קנה המקבל מתנה את הכל, ואם שיירה כלום אפילו מטלטלין מתנתה קיימת ואף על פי שנתגרשה אינה חוזרת.

יג) כל הנותנין כל נכסיהם, משתבטל המתנה ויחזרו כל הנכסין לבעלים הראשונים אין המקבל מתנה מחזיר פירות, שאפילו נתן האדם מתנה בפירוש על מנת להחזיר כל ימי חיי פלוני הרי זה אוכל פירות כל זמן המתנה כמו שביארנו.

יד) מי ששלח כלים ממדינת הים ואמר ינתנו אלו לבני, הרי אלו ינתנו לבנים ולבנות, הראוי לבנים כגון ספרים וכלי מלחמה לבנים, והראוי לבנות כגון כלי משי הצבועים וחלי זהב יטלום הבנות, היו ראויין לזכרים ולנקבות יטלו אותן הזכרים, וכן המשלח כלים לביתו סתם, והיו בהן כלים הראויין לבנות, יטלו אותן בנותיו, אומדן דעת הוא שלהן שלח, ואם אין לו בנות או שהיו בנותיו נשואות, יטלו אותן נשי בניו, שהדעת נוטה שלהן שלח.

טו) המשיא בנו גדול לבתולה בבית קנה הבית, והוא שיהיו נשואין ראשונים לזה הבן, ולא השיא האב בן אחר קודם לו ולא שייר האב בזה הבית שייחד לו כלום, ודברים אלו כהלכה שאין להם טעם הם, ונגעו חכמים בדבר הזה מאומדן הדעת, שמרוב שמחתו ואהבתו גמר והקנהו הבית, שהרי לא שייר בה לעצמו כלום, לפיכך אם שייר שם אפילו פך אחד לא קנה הבית, ייחד לו בית וכלי בית אף על פי ששייר בבית כלי אחד לעצמו או היה לו שם אוצר וכיוצא בו, קנה כלי הבית אבל הבית לא קנה.

טז) ייחד לו בית ועלייה, בית קנה עלייה לא קנה, וכן אם ייחד לו בית ואכסדרה בית קנה אכסדרה לא קנה, שני בתים זה לפנים מזה לא קנה אלא האחד שנשא בו.

יז) כבר ביארנו בנשואין ששנים שהיה ביניהם שדוכין ופסק זה על ידי בנו וזה על ידי בתו, ואמרו כמה אתה נותן לבנך, כך וכך, וכמה אתה נותן לבתך, כך וכך, ועמדו וקדשו, קנו באמירה, ואין קונין באמירה זו עד שעת נשואין שכל הפוסק דעתו לכנוס, וצריכין שיהיו הדברים שהן פוסקין מצויין ברשותו, שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כמו שביארנו, ודברים אלו לא ניתנו להכתב, לפיכך אינן כשטר עד שיטרוף בהן.

יח) המקדש את האשה, אפילו קדשה באלף דינר, בין שחזרה היא בין שחזר הוא, בין שמת הוא בין שמתה היא אין הקדושין חוזרין לעולם, אלא הרי הן מתנה גמורה שאין להם חזרה.

יט) ואם היו קדושי טעות חוזרין המעות.

כ) והמקדש אחותו המעות מתנה, אדם יודע שאין קדושין תופסין בעריות ואין זה טועה אלא גמר ונתן לשם מתנה.

כא) השולח סבלונות לבית חמיו בין מרובין בין מועטין, בין שאכל שם סעודת אירוסין בין שלא אכל, בין שמת הוא בין שמתה היא, או שחזר בו האיש יחזרו הסבלונות כלן חוץ מן המאכל והמשקה.

כב) וכן כלים מועטים ששלח לה להשתמש שם בבית אביה, אם נשתמשה בהן ובלו או אבדו אינן משתלמין, אבל אם היו קיימין חוזר הכל וגובה אותם בבית דין, שהדבר ידוע שלא שלחם אלא דרך נוי בלבד.

כג) חזרה היא בה חוזר הכל, ואפילו המאכל והמשקה נותנת דמיו בזול, וכבר הסכימו הגאונים שאם היו דמי מאכל ומשקה ששה משתלמת ארבעה אם חזרה בה, שלא נתן לה מתנה זו אלא לדעת שלא תחזור בה.

כד) הורו רבותי שאם היה מנהג המדינה שיעשה כל אדם סעודה ויאכיל לריעיו או יחלק מעות לשמשין ולחזנין וכיוצא בהן ועשה כדרך שעושין כל העם וחזרה בה משלמת הכל, שהרי גרמה לו לאבד ממון וכל הגורם לאבד ממון חבירו משלם, והוא שיהיו לו עדים כמה הוציא שאין זה נשבע ונוטל.