Chassidus.org   Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links B"H

Rambam
3 Chapters Per Day

Wednesday, 7 Cheshvan, 5782
October 13, 2021

6 Cheshvan, 5782 - October 12, 20218 Cheshvan, 5782 - October 14, 2021

הלכות כלאיים פרק ט

א) המרכיב זכר על נקבה שאינה מינו, בין בבהמה בין בחיה ובעופות, ואפילו במיני חיה שבים -- הרי זה לוקה מן התורה בכל מקום, בין בארץ בין בחוצה לארץ, שנאמר "בהמתך לא תרביע כלאיים" (ויקרא יט,יט); ואחד בהמה חיה ועוף שלו, או של חברו. ואינו לוקה עד שיכניס בידו, כמכחול בשפופרת; אבל אם העלם זה על זה בלבד, או שעוררן בקול -- מכין אותו מכת מרדות.

ב) מותר להכניס שני מינין, לסהר אחד; ואם ראה אותן רבעו זה את זה, אינו זקוק להפרישן. ואסור לישראל ליתן בהמתו לגוי להרביעה לו.

ג) מי שעבר והרכיב בהמתו כלאיים, הרי הנולד מהן מותר בהנאה; ואם היה מין טהורה עם מין טהורה, מותר באכילה, כמו שנתבאר במאכלות אסורות.

ד) שני מיני בהמה או חיה שדומין זה לזה -- אף על פי שמתעברין זה מזה, ודומין זה לזה -- הואיל והן שני מינין, הרי אלו כלאיים, ואסור להרכיבן. כיצד, הזאב עם הכלב, והכלב הכופרי עם השועל, והצבאים עם העיזים, והיעלים עם הרחלים, והסוס עם הפרד, והפרד עם החמור, והחמור עם הערוד -- אף על פי שדומין זה לזה, הרי הן כלאיים זה בזה.

ה) מין שיש בו מדברי ויישובי, כגון שור הבר עם השור, והרמך עם הסוס -- מותר להרכיבן זה עם זה, מפני שהן מין אחד. אבל אווז עם אווז בר, כלאיים זה עם זה: שהאווז ביציו מבפנים, ואווז הבר ביציו מבחוץ -- מכלל שהם שני מינין. והכוי -- כלאיים עם החיה, ועם הבהמה; ואין לוקין עליו, מפני שהוא ספק.

ו) היילודין מן הכלאיים -- אם היו אימותיהן מין אחד, מותר להרכיבן זה על זה. ואם היו אימותיהן משני מינין, אסור להרכיבן זה על זה; ואם הרכיב, לוקה. וכן אם הרכיב זה הנולד, אפילו על מין אימו -- לוקה.

ז) כיצד, פרד שאימו חמור -- מותר להרכיבו על פרדה שאימה חמור, ואסור להרכיבו אפילו על החמור; אבל פרד שאימו סוס -- אסור להרכיבו על פרדה שאימה חמור. וכן כל כיוצא בזה. לפיכך הרוצה להרכיב פרד על פרדה, או למשוך בשתי פרדות -- בודק בסימני אוזניים וזנב וקול: אם דומין זה לזה -- בידוע שאימן ממין אחד, ומותרין.

ח) [ז] כל העושה מלאכה בשני מיני בהמה או חיה כאחד, והיה אחד מהן מין טהורה, והשני מין טמאה -- הרי זה לוקה בכל מקום, שנאמר "לא תחרוש בשור ובחמור, יחדיו" (דברים כב,י). אחד החורש, או הזורע, או המושך בהן עגלה או אבן כאחד, ואפילו משכן כאחד או הנהיגן כאחד, ואפילו בקול -- לוקה, שנאמר "יחדיו", מכל מקום; אבל המזווגן, פטור עד שימשוך או ינהיג.

ט) [ח] ואחד שור וחמור, ואחד כל שני מינין שאחד טמא ואחד טהור -- בין בהמה עם בהמה, כחזיר עם הכבש, או חיה עם חיה, כיחמור עם הפיל, או חיה עם בהמה, ככלב עם העז או צבי עם החזיר, וכיוצא בהן -- על כל אלו, לוקה מן התורה: שהחיה בכלל בהמה היא, כמו שביארנו במאכלות אסורות. אבל מדברי סופרים -- כל שני מינין שהן כלאיים בהרבעה, אסורין לחרוש בהן כאחד ולמשוך אותן ולהנהיגן; ואם עשה בהן מלאכה כאחד, או משך, או הנהיג -- מכין אותו מכת מרדות. ואסור להנהיג בהמה מן היבשה עם חיה שבים, כגון עז עם שיבוט; ואם עשה, פטור.

י) [ט] עגלה שהיו מושכין אותה כלאיים -- היושב בעגלה לוקה, ואף על פי שלא הנהיג: שישיבתו גורמת לבהמה שתמשוך העגלה. וכן אם היה אחד יושב בעגלה, ואחד מנהיג -- שניהן לוקין; ואפילו מאה שהנהיגו כלאיים כאחד, כולן לוקין.

יא) [י] מותר לעשות מלאכה באדם, ובהמה או חיה כאחד -- כגון אדם שחורש עם השור, או מושך עגלה עם החמור, וכיוצא בזה: שנאמר "בשור ובחמור, יחדיו" (דברים כב,י), לא באדם וחמור או באדם ושור.

יב) [יא] בהמת פסולי המוקדשין -- אף על פי שהיא גוף אחד, הכתוב עשה אותה כשני גופין, מפני שהייתה קודש, נעשת כקודש וחול מעורבין זה בזה; ונמצאת בהמה זו, כבהמה טמאה עם הטהורה המעורבין כאחד -- הרי הוא אומר "ואם כל בהמה טמאה, אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה'" (ויקרא כז,יא): מפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בפסולי המוקדשין. לפיכך החורש בשור פסולי המוקדשין, או המרביע בו -- הרי זה לוקה משום כלאיים; ואיסור זה, מדברי קבלה.


הלכות כלאיים פרק י

א) אין אסור בכלאי בגדים אלא צמר ופשתים בלבד, שנאמר "לא תלבש שעטנז, צמר ופשתים יחדיו" (דברים כב,יא). ויש בכרכי הים כמו צמר שגדל על האבנים שבים המלח, תבניתו כתבנית הזהב, והוא רך ביותר, וכלך שמו; ואסור עם הפשתן מפני מראית העין, שהוא דומה לצמר רחלים. וכן השיריים והכלך, אסורין מפני מראית העין.

ב) רחל בת עז -- צמר שלה, אין לוקין עליו משום כלאיים; אבל אסור הוא מדבריהם, מפני מראית העין.

ג) כיון שנתחבר הצמר עם הפשתן, צד חיבור בעולם -- הרי זה כלאיים מן התורה. כיצד, צמר ופשתים שטרפן זה בזה, ושע אותן, ועשה מהן לבדין -- הרי אלו כלאיים; טרפן, וטווה אותן כאחד, וארג בגד מטווי זה -- הרי זה כלאיים. [ג] תפר בגד של צמר בשל פשתן, אפילו תפרן במשי, או שתפר בגד צמר בחוטי פשתים, או בגד פשתים בחוטי צמר, או קשר חוט צמר בחוטי פשתן או גידלן, אפילו נתן צמר ופשתים בשק או בקופה וכרכן -- הרי אלו כלאיים. ואפילו קשר גדיל של צמר בגדיל של פשתן, אף על פי שהרצועה באמצע, וכן אם קיפל בגדי צמר ופשתן, וקשרן -- הרי אלו כלאיים, שנאמר "צמר ופשתים יחדיו" (דברים כב,יא), מכל מקום: כיון שנתאחד, נאסר.

ד) ומניין שכל איסורין אלו של תורה -- שהרי צרך הכתוב להתיר כלאיים בציצית, כמו שלמדו מפי השמועה, שלא נסמכה פרשת כלאיים לפרשת ציצית, אלא להתיר כלאיים בציצית: והציצית חוטין קשורין בלבד הן -- מכלל שחיבור כזה שלא במקום מצוה אסור מן התורה, שאינו ממעט בתורה דבר שהוא אסור מדברי סופרים.

ה) הכלאיים, אין לו שיעור: אפילו חוט כל שהוא של צמר בבגד גדול של פשתן, או של פשתן בצמר -- אסור. [ו] צמר רחלים וצמר גמלים וכיוצא בו, שטרפן זה בזה, וטווה מהן טווי -- אם היה החצי מן הרחלים -- הרי הכול כצמר, והרי הוא כלאיים עם הפשתן. ואם היה הרוב מן הגמלים -- מותר לערבו עם הפשתן: מפני שצורת הכול, צורת צמר גמלים; ואין חוששין לנימות של צמר המעורבין בהן, מפני שאינן חוטי צמר.

ו) [ז] לפיכך עורות הכבשים שעושין מהן בגדים -- אף על פי שתופרין אותן בפשתן, מותרין; ואין חוששין לנימות של צמר, אף על פי שנכרכו בכלל חוט הפשתן שתפרו בו -- שהרי בטלו במיעוטן.

ז) [ח] וכן הקנבס והפשתן שטרפן זה בזה -- אם רוב מן הקנבס, מותר לארוג הטווי מהן עם חוטי צמר; ואם היו מחצה למחצה, אסור.

ח) [ט] העושה בגד כולו צמר גמלים, או צמר ארנבים, או קנבס, וארג בו חוט של צמר מצד זה, וחוט של פשתן מצד זה -- הרי זה אסור משום כלאיים. [י] בגד צמר שנפרם -- מותר לפרוף אותו בחוט פשתן, וקושר; אבל לא יתפור.

ט) [יא] לובש אדם בגד צמר ובגד פשתים, וחוגר עליהן מבחוץ -- ובלבד שלא יטרוף את המשיחה, ויקשור בה בין כתפיו.

י) [יב] כלאי בגדים -- מותר לעשותן ולמוכרן, ואין אסור אלא ללבוש אותן או להתכסות בהן בלבד: שנאמר "לא תלבש שעטנז" (דברים כב,יא), ונאמר "לא יעלה עליך" (ויקרא יט,יט) -- העלייה שהיא דרך לבישה. אבל אוהל שהוא כלאיים, מותר לישב תחתיו; וכן מותר מן התורה, לישב על מצעות של כלאיים, שנאמר "לא יעלה עליך", אבל אתה מציעו תחתיך.

יא) ומדברי סופרים, אפילו עשר מצעות זו על גבי זו, והתחתון שבהם כלאיים -- אסור לישב על העליון, שמא תיכרך נימה על בשרו. [יג] במה דברים אמורים, ברכין כגון יריעות ושמלות; אבל אם היו קשין ואינן נכרכין, כגון כרים וכסתות -- מותר לישב ולהסב עליהן: והוא, שלא יהיה בשרו נוגע בהן.

יב) [יד] וכן הפרוכת שהיא כלאיים -- אם הייתה רכה, אסורה, שמא ייסמך לה השמש, ותעלה על בשרו; ואם הייתה קשה שאינה נכרכת, מותרת. [טו] מנעל שהוא כלאיים, ואין לו עקב -- מותר ללובשו: שעור הרגל קשה הוא, ואינו נהנה כשאר עור הגוף.

יג) [טז] תופרי כסות, תופרין כדרכן -- ובלבד שלא יתכוונו, בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים; והצנועין, תופרין בארץ. וכן מוכרי כסות, מוכרין כדרכן -- ובלבד שלא יתכוונו בחמה, שיצל להן הכלאיים שעל כתפיהן מן החמה, ולא יתכוונו בגשמים, להתחמם בו; והצנועין, מפשילין במקל.

יד) [יז] לא ייקח אדם ביצה, כשהיא בבגד כלאיים -- שהרי הוא נהנה בכלאיים, מפני החמה או מפני הצינה. וכן כל כיוצא בזה.

טו) [יח] לא ילבוש אדם כלאיים עראי -- ואפילו על גבי עשרה בגדים, שאינו מהנהו כלום, ואפילו לגנוב את המכס; ואם לבש כן, לוקה.

טז) [יט] אין אסור משום כלאיים, אלא בגדים שהן דרך חימום -- כגון הכותונת, והמצנפת, והמכנסיים, והאבנט, והשמלה, ובגדים שמחפין בהן את השוקיים ואת הידיים וכיוצא בהן. אבל צלצולין קטנים שעושין אותן העם בבית יד שלהן, לצרור בהן את מעות, או לצרור בהן התבלין, וסמרטוט שמניחין עליו רטייה, או מלוגמה או אספלנית וכיוצא בהן -- הרי אלו מותרין, אף על פי שבשרו נוגע בהן: שהרי אין דרך חימום בכך.

יז) [כ] ציץ של עור או משי וכיוצא בהן, שתלה בו חוטי צמר וחוטי פשתן מדולדלין על פני האדם, כדי להפריח הזבובין -- אין בו משום כלאיים: שאין דרך חימום בכך.

יח) [כא] המנהיג בהמות ומכניס חבלים לתוך ידו, מהן פשתים ומהן צמר -- הרי זה מותר, ואף על פי שכורכן על ידו; אבל אם קשרן כולן -- נעשו כלאיים, ואסור לו לכורכן על ידו.

יט) [כב] מטפחות שמקנחין בהן הידיים, ומטפחות שמספגין בהן הכלים והקרקעות, ומטפחות ספר תורה, ומטפחות הספרים -- אסורין משום כלאיים: שהרי הידיים נוגעות בהן, והן נכרכין על היד תמיד ומחממין.

כ) [כג] אותות שעושין הכובסין והגרדין בבגדים, כדי שיהיה כל אחד מכיר את שלו -- אם הייתה אות של צמר בפשתן, או פשתן בצמר, הרי זה אסור, ואף על פי שאינו חשוב אצלו.

כא) [כד] בגד צמר שחיברו עם בגד פשתן, בתכיפה אחת -- אינו חיבור, ואין זה כלאיים; קבץ שני ראשי החוט כאחד, או שתכף שתי תכיפות -- הרי זה כלאיים.

כב) [כה] מותר לעשות מן הכלאיים, תכריכין למת -- שאין על המתים מצוה; ולעשות מהן מרדעת לחמור, ויושב עליה -- והוא, שלא יהיה בשרו נוגע בה, ולא יניח מרדעת זו על כתפו, אפילו להוציא עליה את הזבל. [כו] המת והבהמה שהיו מלובשין כלאיים, מותר לנושאן על כתפו.

כג) [כז] בגד צמר שאבד בו חוט פשתן, או בגד פשתן שאבד בו חוט צמר -- הרי זה לא ימכרנו לגוי, שמא ימכרנו הגוי לישראל; ולא יעשנו מרדעת לחמור, שמא ימצא אותו אחר ויקרענו מעל המרדעת וילבשנו -- שהרי אין הכלאיים ניכר בו. וכיצד היא תקנת בגד זה, צובעו -- שאין הצמר והפשתים עולין בצבע אחד, ומיד הוא ניכר לו ושומטו; ואם לא ניכר, הרי זה מותר, שמא נשמט והלך לו, שהרי בדק ולא מצאו. וכבר ביארנו בהלכות ביאות אסורות, שכל איסור ספקות מדברי סופרים; ולפיכך הקלו בספק זה.

כד) [כח] הלוקח כלי צמר מן הגוי, צריך לבודקן יפה יפה -- שמא תפורין הן בפשתן.

כה) [כט] הרואה כלאיים של תורה על חברו -- אפילו היה מהלך בשוק, קופץ לו וקורעו עליו מיד: ואפילו היה רבו שלימדו חכמה -- שאין כבוד הברייות, דוחה איסור לא תעשה המפורש בתורה. ולמה נדחה בהשב אבידה, כמו שיתבאר -- מפני שהוא לאו של ממון; ולמה נדחה בטומאת מת -- הואיל ופרט הכתוב, מפי השמועה למדו, לאחותו אינו מיטמא, אבל מיטמא הוא למת מצוה.

כו) אבל דבר שאיסורו מדבריהם -- הרי הוא נדחה מפני כבוד הברייות, בכל מקום; ואף על פי שכתוב בתורה "לא תסור מן הדבר" (דברים יז,יא), הרי לאו זה נדחה מפני כבוד הברייות.

כז) לפיכך אם היה עליו שעטנז של דבריהם -- אינו קורעו עליו בשוק, ואינו פושט בשוק, עד שמגיע לביתו; ואם היה של תורה, פושטו מיד.

כח) [ל] הלובש כלאיים, או המתכסה בו -- לוקה; היה לבוש בכלאיים כל היום כולו, אינו לוקה אלא אחת. הוציא ראשו מן הבגד והחזירו, הוציא ראשו והחזירו -- אף על פי שלא פשט הבגד כולו, הרי זה חייב על כל אחת ואחת. במה דברים אמורים שהוא חייב אחת על כל היום, כשהתרו בו התראה אחת; אבל אם התרו בו ואמרו לו, פשוט פשוט, והוא לבוש בו, ושהה כדי לפשוט וללבוש אחר שהתרו בו -- הרי זה חייב על כל שהייה ושהייה שהתרו בו עליה, ואף על פי שלא פשט.

כט) [לא] המלביש את חברו כלאיים -- אם היה הלובש מזיד -- הלובש לוקה, והמלביש עובר משום "ולפני עיוור לא תיתן מכשול" (ויקרא יט,יד); ואם לא ידע הלובש שהבגד כלאיים, והמלביש מזיד -- המלביש לוקה, והלובש פטור.

ל) [לב] כוהנים שלבשו בגדי כהונה שלא בשעת עבודה, אפילו במקדש -- לוקין, מפני האבנט שהוא כלאיים; ולא הותרו בו אלא בשעת עבודה, שהיא מצות עשה כמו הציצית.


הלכות מתנות עניים

הלכות מתנות עניים. יש בכללן שלוש עשרה מצוות -- שבע מצוות עשה, ושש מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) להניח פיאה; (ב) שלא יכלה הפיאה; (ג) להניח לקט; (ד) שלא ילקט הלקט; (ה) לעזוב עוללות בכרם; (ו) שלא יעולל הכרם; (ז) לעזוב פרט הכרם; (ח) שלא ילקט פרט הכרם; (ט) להניח השכחה; (י) שלא ישוב לקחת השכחה; (יא) להפריש מעשר לעניים; (יב) ליתן צדקה כמיסת יד; (יג) שלא יאמץ לבבו על העני. וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.


הלכות מתנות עניים פרק א

א) הקוצר את שדהו -- לא יקצור את כל השדה כולה, אלא יניח קמה מעט לעניים בסוף השדה, שנאמר "לא תכלה פיאת שדך בקוצרך" (ויקרא כג,כב): אחד הקוצר, ואחד התולש. וזה שמניח, הוא הנקרא פיאה. [ב] וכשם שמניח בשדה, כך באילנות -- כשאוסף את פירותיהן, מניח מעט לעניים. עבר וקצר את כל השדה, או אסף כל פירות האילן -- לוקח ממה שקצר או אסף מעט, ונותנו לעניים: שנתינתו מצות עשה, שנאמר "לעני ולגר תעזוב אותם" (שם). ואפילו טחן הקמח ולשו, ואפהו פת -- הרי זה נותן פיאה מן הפת לעניים.

ב) [ג] אבד כל הקציר שקצר, או נשרף, קודם שייתן הפיאה -- הרי זה לוקה: שהרי עבר על מצות לא תעשה, ואינו יכול לקיים עשה שבה שניתק לו.

ג) [ד] וכן בלקט, כשקוצר ומאלם -- לא ילקט השיבולים הנופלות בשעת הקציר, אלא יניחם לעניים, שנאמר "ולקט קצירך לא תלקט" (ויקרא כג,כב); עבר וליקטן, אפילו טחן ואפה -- נותן לעניים, שנאמר "לעני ולגר תעזוב אותם" (שם). אבדו או נשרפו אחר שליקטן, קודם שייתן לעניים -- לוקה.

ד) [ה] וכן בפרט שנפרט מן הענבים בשעת הבצירה, וכן בעוללות -- שנאמר "וכרמך לא תעולל, ופרט כרמך לא תלקט; לעני ולגר תעזוב אותם" (ויקרא יט,י).

ה) וכן המעמר, ושכח אלומה אחת בשדה -- הרי זה לא ייקחנה, שנאמר "ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו" (דברים כד,יט); עבר ולקחו, אפילו טחנו ואפהו -- הרי זה נותנו לעניים, שנאמר "לגר ליתום ולאלמנה יהיה" (שם), זו מצות עשה. הא למדת, שכולן מצוות לא תעשה שניתק לעשה; ואם לא קיים עשה שבהן, לוקה.

ו) כשם שהשכחה בעומרין, כך היא בקמה -- אם שכח מקצת הקמה ולא קצרה, הרי זו לעניים. וכשם שהשכחה בתבואה וכיוצא בה, כך יש שכחה לאילנות כולן, שנאמר "כי תחבוט זיתך, לא תפאר אחריך" (דברים כד,כ); והוא הדין לשאר האילנות, שיש להן שכחה כזיתים.

ז) נמצאת למד שארבע מתנות לעניים בכרם -- הפרט, והעוללות, והפיאה, והשכחה; ושלוש מתנות בתבואה -- הלקט, והשכחה, והפיאה; ושתיים בשאר האילנות -- הפיאה, והשכחה.

ח) כל מתנות עניים אלו, אין בהן טובת הניה לבעלים, אלא העניים באין ונוטלין אותן, על כורהן של בעלים; ואפילו עני שבישראל, מוציאין אותן מידו.

ט) כל גר האמור במתנות עניים, אינו אלא גר צדק -- שהרי הוא אומר במעשר עני "ובא הלוי... והגר" (דברים יד,כט), מה הלוי בן ברית אף הגר בן ברית; ואף על פי כן אין מונעין עניי גויים ממתנות אלו, אלא באין בכלל עניי ישראל ונוטלין אותן -- מפני דרכי שלום.

י) נאמר במתנות עניים "לעני ולגר תעזוב אותם" (ויקרא יט,י; ויקרא כג,כב), כל זמן שהעניים תובעין אותן -- פסקו העניים מלבקש ולחזר עליהן, הרי הנשאר מהן מותר לכל אדם: שאין גופן קדוש, כתרומות; ואינו חייב ליתן להן דמיהן, שלא נאמר בהן ונתן לעניים אלא "תעזוב אותם"; ואינו מצווה לעזוב אותן לחיה ולעופות אלא לעניים, והרי אין עניים.

יא) ומאימתיי כל אדם מותרין בלקט -- משייכנסו המלקטים השניים וילקטו אחר מלקטים הראשונים, וייצאו; ומאימתיי כל אדם מותרין בפרט ובעוללות -- משיהלכו העניים בכרם ויבואו, הנשאר אחר כן מותר לכל אדם.

יב) ומאימתיי כל אדם מותרין בשכחה של זיתים בארץ ישראל -- אם שכח אותה בראש הזית, הרי זה מותר בה מראש חודש כסליו, שהוא זמן רביעה שנייה בשנה אפלה; אבל ציבורי זיתים שיישכחו תחת האילן, הרי זה מותר בהן משיפסקו העניים מלחזר אחריהן.

יג) [יב] כל זמן שיש לעני ליטול שכחת הזיתים המונחות בארץ תחת האילנות, נוטל -- ואף על פי שכבר הותר כל אדם, בשכחה שבראש האילנות; וכל זמן שיש לו ליטול שכחה שבראש האילן, נוטל -- ואף על פי שעדיין אין לו שכחה תחתיו.

יד) [יג] מתנות עניים שבשדה שאין העניים מקפידין עליהן -- הרי הן של בעל השדה, ואף על פי שעדיין לא פסקו העניים מלחזר על מתנותיהן.

טו) [יד] כל מתנות עניים האלו -- אינן נוהגות מן התורה אלא בארץ ישראל, כתרומות וכמעשרות: הרי הכתוב אומר "ובקוצרכם את קציר ארצכם" (ויקרא יט,ט), ו"כי תקצור קצירך בשדך" (דברים כד,יט). וכבר נתפרש בתלמוד, שהפיאה נוהגת בחוצה לארץ מדבריהם; וייראה לי שהוא הדין לשאר מתנות עניים אלו, שהן נוהגות בחוצה לארץ מדברי סופרים.

טז) [טו] כמה הוא שיעור הפיאה, מן התורה אין לה שיעור -- אפילו הניח שיבולת אחת, יצא ידי חובתו. אבל מדבריהם, אין פחות מאחד משישים, בין בארץ, בין בחוצה לארץ; ומוסיף על האחד משישים לפי גודל השדה, ולפי רוב העניים, ולפי ברכת הזרע.

יז) כיצד, שדה שהיא קטנה ביותר, שאם הניח ממנה אחד משישים, אינו מועיל לעני -- הרי זה מוסיף על השיעור; וכן אם היו העניים מרובין, מוסיף. ואם זרע מעט ואסף הרבה, שהרי נתברך -- מוסיף לפי הברכה. וכל המוסיף בפיאה, מוסיפין לו שכר; ואין להוספה זאת שיעור.


Current
  • Daily Lessons
  • Weekly Texts & Audio
  • Candle-Lighting times

    613 Commandments
  • 248 Positive
  • 365 Negative

    PDA
  • BlackBerry
  • iPhone / iPod Touch
  • Java Phones
  • Palm Pilot
  • Palm Pre
  • Pocket PC
  • P800/P900
  • Moshiach
  • Resurrection
  • For children - part 1
  • For children - part 2

    General
  • Jewish Women
  • Holiday guides
  • About Holidays
  • The Hebrew Alphabet
  • Hebrew/English Calendar
  • Glossary

    Books
  • by SIE
  • About
  • Chabad
  • The Baal Shem Tov
  • The Alter Rebbe
  • The Rebbe Maharash
  • The Previous Rebbe
  • The Rebbe
  • Mitzvah Campaign

    Children's Corner
  • Rabbi Riddle
  • Rebbetzin Riddle
  • Tzivos Hashem

  • © Copyright 1988-2009
    All Rights Reserved
    Chassidus.org